מקור חולין ב׳
1 מַתְנִי׳ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
2 גְּמָ׳ ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – לְכַתְּחִלָּה, ״וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ – דִּיעֲבַד!
3 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכֹל ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים – הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא? וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״!
4 הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
5 אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין, הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״!
6 וּכְתִיב: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְתַנְיָא: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ״,
7 אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – לֹא.
8 וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה״, ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?
9 חַיָּיבִין – לָא קָאָמֵינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״הַכֹּל סוֹמְכִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים״ – הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְסָמַךְ יָדוֹ … וְנִרְצָה״!
10 אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה, וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד. אֶלָּא ״הַכֹּל״ דְּהָכָא, מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּתִקְשֵׁי לָךְ? דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא, וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ.
11 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי, מִדְּקָתָנֵי שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד, מִכְּלָל דְּ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּאִי דִּיעֲבַד – תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לְמָה לִי?
12 אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
13 כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.
14 וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
16 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין – הָא אָמְרַתְּ: לְכַתְּחִלָּה נָמֵי שָׁחֵיט!
17 וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.
18 הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר.
19 הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין – תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי. הָכָא, אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין – תָּנֵי נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.
20 הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,
פירוש ים של שלמה על חולין ב׳:ט״ו
15 דין דהשהיות מצטרפו' ובארנו דהאידנא ראוי להחמ' ולהטריף אפילו מ"ד, בשהייה מועטת ודוקא שפסק מלשחוט אבל אם רק נדחה ידו למטה וגמר כל הסימנים אין שם שהייה עליו וכשר:
16 בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו עד שיגיעו לשיעור שחיטת בהמ' בדקה לדקה ובגסה לגסה ולא נפשט' ואזלינן לחומרא ובאשכנז נהגו להטריף כל השהיות אפי' מיד שפסק וחזר ושחט מטרפין לפי שאין אנו בקיאין בשיעור ויפה עשו בני אשכנז שקבלו עליהם חומרא זו מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים בעי ר"ח בריה דר"נ שהה במיעוט סימנים מהו כבר כ' פירו' של בעיא זו ואיך שנוהגו' כרש"י שמפרש אמ"ב וכן נוהגין להחמיר והרמב"ם הבין בעי' זו בסוגיא אחרת וז"ל בגי' הספרים שלפנינו אם שהה כדי שיגביהנה וירבצנ' וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבילה וכ' הרשב"א ור' ירוחם שהרמב"ם מפרש הבעיי' דשהה במיעוט סימנים מהו בכה"ג ומ"ה כ' שספק נבילה הוא שהבעיי' לא נפשט' ותמה אני איך יעלה על השכל לומר שכששהה כשיעו' שחיטת מיעוט הסימנים שתהא נקרא שהייה כדי שחיטה ובוודאי כשר הוא והקא"רו כ' שזו היא גי' הנכונה ורוצה לישבו בדברים דחוקים אלא נ"ל גי' הנכונה כמ"ש הרא"ש ולא כמ"ש הקאר"ו שגירסא משובשת באתה לידו של הרא"ש וז"ל וגם כת' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבילה ולא ידעתי למה הכניס ספק בדבר דודאי נבילה היא ומדקאמר שחיטה גמורה משמע כדי שחיטת כל הסימנים ולא מסתבר כן דברוב סימני' סגי' ואע"ג דמקילינן להצרי' כדי הרבצה לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיט' לפי שא"א לו לשחטה עד שירביצנה אבל מכי שחט רוב הסימנים אזלא לה הכשר שחיטה ואני אומר שכך היה כוונת הרמב"ם מה שאומר כדי שישחוט שחיטה גמורה ר"ל הצריך לשחיטה והבעי' הוא דשמ' לא איקרי שהיי' שחיטה אלא עד שישהה כדי שחיטת כל הסימנים והכי קא מבעיי' ליה שהה במיעוט סימנים ר"ל שלא שהה כדי שחיטת כל הסימנים אלא במיעוט ר"ל הגומר השחיטה דהיינו מחצה ומחצה או ה"ל גי' אחרת לא שהה במיעוט סימנים מהו וז"ל הרשב"א בחידושיו והרמב"ם פי' להך בעייא דשהה במיעוט סימנים אכדי שחיט' כלומר מי בעינן כד"ש גמור' כדי שיעור ב' סימנים או אפי' שחיטת משהו והיינו כמ"ש אי בעינן גמורה כדי שיעור ב' סימנים או אפי' שחיטת משהו כלומר שנגמרה השחיטה במשהו דהיינו אפי' כחוט השערה יותר ממחצה ומה שהקשה הרא"ש דלא מסתבר דברוב סימנים סגי לא נ"ל מאחר דקבלה דשהייה לא מיקרי אלא בכד"ש משמע שחיטה הראויה ולכתחילה לא סגי ברובו אלא בעי ב' סימנים ול"נ עיקר דבעינן שהיית שחיטת ב' סימנים כולן ובפחות מזה אפי' ספק נבילה לא הוי כי לישנא דשהה במיעוט סימנים לא מיחויר כלל אליביה וכן הרשב"א כ' על פירושו ול"נ אלא שהאידנ' באשכנז מטריפים כל השהייות אפי' בכ"ש ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידיו למטה אין שום שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפי' כבר ניקב הושט חדא שחיטה היא ואין זה כשוחט בב' מקומות לפי פירש"י ולפי מ"ש כשמואל דבעינן שחיטה מפורע' זה לא שייך אלא כששחט דבר הניכר בסימנים אפי' הוא מיעוט השחיטה מ"מ גורם שהשחיטה שאח"כ לא מירויח רויח אבל למיחש שמא יעשה נקב בושט מה בכך וכי בעבור נקב קטן השחיטה שלמטה לא תהיה מרויח רויח ועוד אם ישחט אח"כ כל הסימנים שוב לא בעינן מרויח רויח ומפורע' היא לכ"ע כדפרי' לעיל.